יאיר לפיד - לייזר

יאיר לפיד - לייזר

מתוך: עיתון מעריב, מאת: יאיר לפיד

[יאיר לפיד - לייזר]

באחד הבקרים של שבוע שעבר היתה לי פגישה עסקית חשובה (למעשה הלכתי עם ליאור לבריכה, אולם אני משוכנע שאילו הייתי מעורב בעסקים כלשהם, בטח הייתי מוזמן לפגישות עסקיות חשובות). לפני שיצאתי מהבית, העירה לי זוגתי שתחיה שאולי כדאי שאתגלח. אמרתי לה שאני כבר מגולח, אולם היא לקחה אותי לראי והצביעה על אי בגודל של קפריסין על הלסת העליונה שלי. אמרתי לה שכנראה לא שמתי לב, אבל היא טענה שזה בגלל שאני לא רואה. הסברתי לה בתקיפות שרק גברים בתחילת גיל העמידה, שגופם ומוחם מתחילים להתדרדר, סובלים מבעיות ראייה. בתגובה היא אמרה "כן", והלכה. כשההלם הראשוני שכך, נאלצתי להודות בפני עצמי שאכן העולם הפך למעורפל במקצת בחודשיים האחרונים. למעשה, את רוב האנשים שאני פוגש, אני מזהה לפי הקול. זו, אגב, לא בעיה גדולה, אבל רק אם אתה מצמצם את חוג מכרייך לרפי גינת. 
עוד באותו יום סרתי לביקור אצל האופטומטריסט (אופטומטריסט הוא אופטיקאי שלוקח יותר כסף). הוא הושיב אותי על כסא בחדר האחורי, כיסה לי את עין שמאל, ושאל אם אני רואה את המספרים שהוקרנו על הקיר ממול. שאלתי בדאגה: "איזה קיר?", מה שגרר סדרת בדיקות נוספות. אחרי שהן הסתיימו, הוא הודיע לי שאני צריך להתחיל להרכיב משקפיים. הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, שכן אני סובל מבעיה רפואית נדירה הגורמת לכך שאם אני מרכיב משקפיים אני נראה כמו אדיוט. הוא חייך בעליונות ואמר שהיום עושים מסגרות יפות מאד. ניסיתי כעשרים מהן. הן היו שונות מאד זו מזו, מלבד דבר אחד: כולן גרמו לי להראות כמו עוזי לנדאו על סטרואידים. אם לא די בכך, הסתבר שאני צריך שלושה זוגות שונים לגמרי: אחד לראיה היקפית, אחד לקריאה ואחד כדי שהאופטומטריסט יהיה עשיר. 
כדי להרגע מן ההשפלה, התישבתי בבית הקפה הסמוך כדי לעבור על העיתון. בניגוד לדברי הנוכל ההוא, אגב, אין לי שום בעיה לקרוא עיתון. מספיק שאני עוצם עין שמאל ומקרב את הדפים לאף, וכבר אני יכול לשמוע את זוגתי מקריאה לי את הכותרות. "תראה", היא אמרה אחרי כמה דקות, "יש פה מודעה על טיפול עיניים בלייזר". תגובתי הראשונה, יש להודות, היתה ספקנית במקצת. הרעיון, שאם אחד מאיבריך מפסיק לתפקד צריך לשרוף אותי, נשמע מתאים יותר לטיפול באימפוטנציה. מצד שני, תמיד האמנתי בעקרון התלמודי האומר: "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות לפני שתקום מהכסא ותדחוף בטעות את המלצר שישפוך עליך שתי כוסות אייס קפה". 
48 שעות אחר כך התיצבתי במרכז "עיניים" לטיפול בלייזר אשר במרכז עזריאלי בתל אביב (הקורא החשדן בוודאי אומר עכשיו לעצמו: "בטח הם עשו לו את הטיפול בחינם ובגלל זה הוא עושה להם עכשיו פרסומת". על כך אומר רק שאם אחרי קרוב ל- 20 שנה של דיווח עיתונאי אובייקטיבי וחסר פניות מישהו חושב שהייתי נותן יד לעסקה שפלה כזו, הרי שלא נותר לי אלא להיות המום ומזועזע מכך שהם לא הסכימו). אחרי סדרת בדיקות נוספת ("תכסה בבקשה עין ימין, עכשיו תקום בבקשה מהרצפה"), הוכנסתי לשיחת הדרכה במשרדו המהודר של ד"ר הירש. 
הדוקטור הטוב, איש גבוה ושזוף עם תלתלים לבנים שופעים, הסביר לי שמדובר בהליך רפואי פשוט מאד, שבמהלכן הלייזר משייף את הקרנית שלי עד שהיא הופכת לטלסקופ "האבל". למי שלא מתמצא, העין האנושית מורכבת משלושה חלקים: קרנית, רשתית, והחלק שמזהה בלונדיניות בים. פגמים בראייה נגרמים מכך שהקרנית מפסיקה להיות סימטרית. במצב כזה, צריך לשייף אותה עד שהיא חלקה לגמרי ואז אפשר לבנות ממנה ארון קיר. 
בשלב הבא הוכנסתי לחדר הטיפולים. חבשו לראשי כובע אמבטיה מהסוג שהיה משמש בזמנו את סבתי זצולק"א ומטעמים סטריליים מרחו את פני ביוד. זוגתי שתחיה הגיבה באהדה והתעלפה מצחוק. "מה שטוב", השתנקה, "זה שבאת הנה כי פחדת להיראות טיפשי". לאחר מכן טפטפו לי לתוך העיניים טיפות להרחבת האישונים, והשכיבו אותי מתחת ללייזר. ד"ר הירש התייצב מעלי. 
"מול העין שלך יש נקודה אדומה מהבהבת", הסביר לי. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להתמקד בה ככל האפשר. אתה לא תרגיש שום כאב". זה, למשל, המשפט הכי פחות מרגיע בתולדות הרפואה. רופאי שיניים, למשל, נוהגים לומר "אתה לא תרגיש שום כאב" בדיוק בשנייה שהם עוקרים לך את כל הטוחנות בעזרת מכסחת דשא. 
למען האמת, לא הרגשתי שום כאב שכן הייתי עסוק מדי בלהרגיש היסטריה. כדי למנוע מצמוץ במהלך הטיפול השתמש הצוות המסור ("תעבירי לי את המסור בבקשה") במכשיר הקרוי "מפשק עפעפיים", שמטרתו למנוע ממך למצמץ. אני לא יודע איך מגיבים רוב האנשים כשמתקר להם לעין מכשיר המנפק מתוכו 25 אלף מעלות חום, אבל הרצון למצמץ הוא ללא ספק אופציה. הטיפול עצמו נמשך כארבע-חמש דקות בכל עין, לטענת ד"ר הירש, או כשנתיים וחצי, לטענתי, ובסופו גולגלתי הצדה והועברתי לחדר המנוחה. אחרי כ-20 דקות אזרתי אומץ (ופקחתי בזהירות את עיני. לתדהמתי, ראיתי מצוין חושך מוחלט. בשלב הבא דידיתי עם זוגתי שתחיה לעבר האוטו, כשעיני מכוסות בשני מכסי פלסטיק מחודדים ושאריות יוד דבוקות לשיערי. כצפוי, האנשים היחידים ששהו באותה עת במרכז עזריאלי היו צופים מסורים של תוכנית הטלויזיה שלי, שחשבו שמחלקת האיפור של ערוץ 2 עושה עבודה יוצאת מהכלל. 
המשך אותו היום זכור לי באופן מעורפל במקצת. שכבתי שלוש שעות במיטה ובעוד עיני דומעות ללא הרף (טיפ מצויין: תחשבו על דברים עצובים). לפנות ערב כבר התחלתי להסתובב. למחרת בבוקר התעוררתי, נכנסתי לאוטו, ונסעתי בכוחות עצמי לבדיקה. למען האמת, הופתעתי. פתאום ראיתי את תל-אביב כשהיא צלולה ובהירה, והתברר לי שבשנים האחרונות הספקתי כבר לשכוח כמה היא מכוערת. ד"ר הירש היה מרוצה מאד. "בימים הקרובים", הסביר לי, "עוד תהיה לך בעיה להתמקד מטווח קרוב, בייחוד מול המחשב. זה תהליך טבעי לגמרי והוא יעבור מהר מאוד". חזרתי הביתה ועשיתי מה שאני עושה תמיד כשאני לא ממוקד: כתבתי את הטור הזה

טכנולוגיות חדשות